<h1>סמ"ג עשין סימן פ"ב</h1>
<h2>דף ב:</h2>
שנינו בקידושין פרק אחרון (ע"ג ב'), נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי, אימתי בזמן שהמקח יוצא מתחת ידו (לשון רמב"ם מכירה פ"כ ה"ד). ופירש ר"ח דנאמן במיגו שאם היה רוצה היה מוסרו לו. אבל אם אין מקחו בידו אינו נאמן. עוד יש שם [ו]בפרק קמא דב"מ (ב' ב') בעניין שנים אוחזין בטלית של מקח זה אומר אני לקחתיה וזה אומר אני לקחתיה זה ישבע וכו' וזה ישבע וכו' ויחלוקו ומקשה התלמוד ונחזי זוזי ממאן נקט ופירש ר"י (תד"ה ולחזי) שגם אאין מקחו בידו עונה כמו גבי מציאה בב"מ שהרי שנים הלוקחין אדוקין בה, ומקשה אפילו אין המוכר לפנינו שנוכל לשאלו נשאל לבעלי דינין ממי קיבל המוכר המעות ומסתמא לאותו נתרצה המוכר ואין תחלת מחלוקת הבעלי דינין בזה אלא בזה שזה אומר לי נתרצה המוכר אע"פ שלא נתתי המעות ומתרץ לא צריכא דנקיט זוזי מתרווייהו מחד מדעתיה ומחד בעל כרחיה ולא ידיע, פירוש אותו שנתנם בעל כרחו לא יודה. ואפילו גרסינן לא ידע יכול להיות שהמוכר לא נתן לב לדעת הא אם ידע היה מועיל כעד אחד לעניין שזה שהוא מסייע לו יטול חציו בלא שבועה (תו' שם).
<h2>דף ח:</h2>
ובפרק המוכר הספינה (ב"ב ע"ו ב') מוכיח בספינה שהואיל וא"א להגביהה ויש במשיכתה טורח גדול ואינה נמשכת אלא לרבים לא הצריכוה משיכה אלא נקנית במסירה וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם מכירה פ"ג ה"ג). וקניין משיכה בכל מקום שיכול להיות הוא טוב מקנין מסירה ולא תועיל המסירה ומה שאומר שם (ע"ו ב') אביי ורבא שמסירה קונה בר"ה זהו לפי שאין משיכה מועלת שם ומה ששנינו בפ"ק דקידושין (כ"ה ב') בהמה גסה נקנית במסירה אף במסירה קאמר וכל שכן במשיכה תדע דהא מסיים באותה משנה דברי רבי מאיר ורבי אלעזר, ואילו בפ"ק דב"מ (ח' ב') סובר רבי מאיר שמנהיג קונה במציאה בשמועה דרכוב ומנהיג ורבי אלעזר [אומר] שם (ט' א') מנהיג בעיר קונה ומעמידה במקח וממכר והנהגת הבהמה היא משיכתה הרי לך שרבי מאיר ורבי אלעזר מודים דבהמה גסה נקנית במשיכה אם כן מה שאומר במסקנא במסירה אף במסירה רוצה לומר לך כך פירש רבינו שמואל ור"י בן אחותו (ב"ב ע"ו א' תד"ה ספינה). ולדבריהם כך הפירוש בפ"ק דקידושין (כ"ה ב') דרש רב בהמה גסה נקנית במשיכה פירוש דווקא במשיכה ומקשה והא אנן במסירה תנן פירוש אף במסירה ומתרץ הוא דאמר כי האי תנא דתניא כו'. ואומר בפרק הספינה (ע"ו ב') לשמואל (ע"ה ב') שהלכה כמותו בדינין, שאם אמר לו המוכר לך משוך וקנה אינו קונה הספינה עד שימשכנה כולה ויוציאנה מכל המקום שהיתה בו שהרי הקפיד המוכר שלא יקנה זה אלא במשיכה (המשך לשון הרמב"ם שם). נמצאת למד שהלוקח מטלטלין אע"פ שנתן כל הדמים יכול לחזור בו וכן המוכר יכול לחזור בו עד שיגביה או ימשוך הדבר שאין דרכו להגביה או ימסור המוכר ללוקח דבר שאין דרכו לימשך (רמב"ם שם ה"ד ע"ש). וכבר ביארנו בעשה של השבת אבידה (ע"ד דף קנ"ד ג' בד"ו) שאין מסירה צריכה מיד ליד, והבאנו ראיה על זה מפרק הספינה (ע"ו ב'), אלא שיאמר לו המוכר לך חזק וקני. וכיון שהגביה או משך דבר שאין דרכו להגביה או נמסר לו דבר שאין דרכו להמשך קנה ואין אחד משניהם יכול לחזור בו וכופין את הלוקח ליתן את הדמים (המשך לשון הרמב"ם שם).
אחד המושך ואחד המגביה או המחזיק בעצמו או שאמר לאחר להגביה לו או למשוך או להחזיק לו הרי זה זכה לו וכן בשאר דרכי הקנייה (רמב"ם מכירה פ"ד הט"ו).
<h2>דף ט:</h2>
מסקינן בפ"ק דקידושין (כ"ו א'—כ"ז א') שהמקנה קרקע או מטלטלין כאחד כיון שקנה הקרקע בכסף או בשטר או בחזקה נקנו המטלטלין עמו בין שהיו שניהם במכר או במתנה בין שהיה האחד במכר והאחד במתנה, בד"א כשהיו המטלטלין צבורין באותו קרקע אבל אם היו במקום אחר צריך שיאמר לו קנה המטלטלין אגב קרקע ואפילו היו המטלטלין במדינה אחרת ואמר לו קנה אותם על גבי קרקע פלוני כיון שקנה הקרקע נקנו המטלטלין ואע"פ שאינן צבורין בתוכה ואם לא אמר קנה אותן על גבי הקרקע לא קנה, וקרקע כל שהו קונין על גבה כל המטלטלין שירצה (רמב"ם מכירה פ"ג הל' ח'—ט') כדמסיק שם והלכתא צבורין לא בעינן, אגב וקני בעינן. הקנה השדה לאחד והמטלטלין לאחר אע"פ שאמר לו קנה המטלטלין אגב קרקע והחזיק האחד הקרקע לא קנה השני את המטלטלין, ואם תפשן האחר אחר שקנה חבירו הקרקע שהקנו אלו על גבה אין מוציאין מידו (עי' רמב"ם שם ה"י ומ"מ) שהרי בעיא היא שם ולא איפשטא. המקנה עבדים וקרקעות כאחד אם החזיק בעבדים לא קנה הקרקעות, החזיק בקרקעות לא קנה העבדים עד שיהו עומדין בתוך הקרקע ואע"פ שאמר לו קנה עבדים על גבי קרקעות לא קנה עד שיהו בתוכה שהעבד מהלך לדעת עצמו, והמקנה עבדים ומטלטלין משך המטלטלין לא קנה העבדים החזיק בעבדים לא קנה המטלטלין אלא אם כן היו המטלטלין על גבי העבד והוא שיהיה כפות שהרי אינו יכול להלך (רמב"ם שם הל' י"א—י"ב) כדאיתא בפ"ק דב"ק (י"ב א'). מסקינן בפ"ק דב"מ (ט' ב') מדברי רבא ורבי אלעזר שהמקנה בהמה וכלים שעל גבה כאחד אף על פי שמשך הבהמה וקנאה לא קנה הכלים שעליה עד שיגביהם או ימשוך הכלים עצמן אם אין דרכן להגביה שהבהמה כחצר מהלכת היא ואין מה שעליה קנוי לבעליה לפיכך אם היתה הבהמה כפותה קנה אף כלים שעליה, אמר לו המקנה משוך בהמה זו וקנה כלים שעליה הואיל ולא הקנה לו גוף הבהמה אע"פ שמשכה והיא כפותה לא קנה כלים שעליה עד שימשוך הכלים שעליה עצמן (רמב"ם שם הל' י"ג—י"ד).
<h2>דף יא.</h2>
אין אדם זוכה במתנה לחבירו עד שיהא הזוכה גדול ובן דעת אחד האיש ואחד האשה ואפילו אשת איש ואפילו עבד ושפחה אבל הגוי אינו זוכה הואיל ואינו ראוי לשליחות כי זכייה מטעם שליחות (כתובות י"א א' תד"ה מטבילין), וכשם שאין ישראל נעשה שליח לגוי כך אינו זוכה לגוי (ע"פ רמב"ם זכיה ומתנה פ"ד ה"ו ע"ש). בפרק התקבל (גיטין ס"ה א') אמר רבא, קטן שנותנין לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים, פחות מזה אינו זוכה אף לעצמו, וכן השוטה אינו זוכה לאחרים ולא לעצמו, והמזכה לשוטה ע"י בן דעת זכה, אבל החרש זוכה לעצמו (רמב"ם שם ה"ז). וזכין לקטן אפילו בן יום אחד ולגדול אפילו שלא בפניו, וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אע"פ שאין עומד שם (ע"פ רמב"ם שם ה"ח ע"ש) ובלבד שתהא חצר המשתמרת, אבל אינה משתמרת צריך שיעמוד בצידה (עי' רמב"ם ה"ט) כדמסקינן בפרק קמא דבבא מציעא (י"א א'). וכן ארבע אמות של אדם שהוא עומד בצידן קונין לו בסימטא או בצידי רשות הרבים אבל ברשות הרבים אינו זוכה עד שתגיע מתנה לידו, וקטנה תזכה לה חצירה [ו]ארבע אמות שלה אבל הקטן אינו זוכה עד שתגיע המתנה לידו או ש[י]זכה לו אחר (רמב"ם שם ע"ש).
<h2>דף יד.</h2>
גרסינן בפ"ק דב"ק (ח' ב') ובפ"ק דב"מ (י"ד א') אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצאו עליה עסיקין, פירוש (רש"י) עוררין, עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו ומאימת הוי חזקה מכי דייש אמצרי, ומפרש ר"ת (כתובות צ"ג א' תד"ה עד) דבר זה במקום שאין קונין בכסף עד שיכתוב בשטר ולא כתב השטר ואם תאמר א"כ פשיטא שיכול לחזור בו, משמיענו שיכול ומותר לחזור בו ואפילו עונש מי שפרע אין כאן מאחר שאינו חוזר בו מחמת יוקר וזול אלא מפני שירא להפסידה כמו שיתבאר לפנים (לקמן דף קנ"ח ד' בד"ו [הו' בב"מ מ"ח א']) ואגב שאומר בסיפא אינו יכול אומר ברישא יכול. משהחזיק בה חזקה גמורה, אע"פ שלא נתן המעות (רש"י ב"מ י"ד ב' ד"ה אינו ועי' כתובות שם תד"ה ומאימת) ולא כתב את השטר, אינו יכול לחזור בו (ע"פ המשך הגמרא), וא"ת פשיטא, נוכל לומר שמשמיענו שאין יכול שמעון לומר לראובן טול קרקע זו במעות שאני חייב לך, לפי שנפחתו דמיה מחמת העוררין (עי' ב"ק ט' א' סוף תד"ה משהחזיק), ופירוש דייש אמיצרי מתקן גבולי השדה ומגביהן (רש"י ב"מ י"ד ב') ותיקון זה היה רגיל ביניהם ואשמעינן שהיא חזקה גמורה כאילו נעל וגדר ופרץ כל זה פירוש רבינו יעקב. והרב רבי יצחק ברבי מרדכי פירש (כתובות שם תד"ה ומאימת ע"ש) שמדבר בנותן מעות וגם כתב שטר ודעתו של אדם כל זמן שלא הלך לראותו ולא תיקן גבולי השדה שיוכל לחזור בו אם יבא שם שום עירעור.
<h2>דף יט.</h2>
בפרק קמא דבבא מציעא (י"ט א') איזוהי מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע שאינו קונה אלא לאחר מיתה כל שכתוב בו מהיום ולאחר מיתה, פירוש שמפרש מהיום בין הגוף בין פירות אם לא יחזור בו עד לאחר מיתה שהרי בסתמא היה משמע מהיום גוף ולאחר מיתה פירי כמו שמוכיח בההיא דפרק יש נוחלין (ב"ב קל"ו א') שהבאתי למעלה (ב"ב קל"ה ב' תד"ה כל). בפרק יש נוחלין (קל"ו א'), שטר מתנה שכתוב בה שיקנה פלוני שדה פלוני לאחר מיתה בין שהיה בשטר קניין בין שלא היה בו קניין כיון שכתוב בו זמן ובזמן הזה חי היה הזמן מוכיח שמחיים הקנה לו ואינו זוכה אלא לאחר מיתה שאילו היה בדעתו להקנות לו בשטר זה לאחר מיתה שאין שטר לאחר מיתה לא היה כותב בו זמן והלכה כרבי יוסי שאומר זמנו של שטר מוכיח עליו, לפיכך אע"פ שאין כתוב בה מהיום ולאחר מיתה קונה לאחר מיתה, ומה שכותבין בכל המתנות והממכרות מעכשיו ואע"פ שיש זמן בשטר להרויח הדבר כותבין ואע"פ שאין צריך (רמב"ם זכיה ומתנה פי"ב הט"ו ע"ש). דדוקא בגט שהוא איסור אשת איש אמרינן בפרק המגרש (גיטין פ"ה ב') אתקין רבא בגיטין מן יומא דנן ולעלם ולאפוקי מדרבי יוסי כן כתב רב אלפס (ב"ב דף ס"ב ב'). בפרק מי שמת (ב"ב קנ"ג א' ע"ש), בריא שנתן מתנה וכתב בשטר מחיים ובמות הרי זו מתנה גמורה מחיים שהרי כתוב בו מחיים ומה שכתוב [בו] ובמות כמו שאומר מעתה ועד עולם וכמין נוי שטר הוא זה (רמב"ם שם הט"ז ע"ש במ"מ).
<h2>דף לא:</h2>
אחד מן השותפין שבא לחלוק שלא מדעת חבירו חולק בפני שלשה ואפילו הן הדיוטות כדאיתא בפרק אלו מציאות ובלבד שיהו נאמנים וידועים בשומא ואם חלק בפחות משלשה לא עשה כלום, בד"א כשחלקו פירות אבל אם היו מעות כחלוקים הם כדאיתא בפרק איזהו נשך (ס"ט א') ויש לו לחלק שלא בפני ב"ד ומניח חלק חבירו בב"ד בד"א כשהיו המעות כולן מטבע אחד ושוין אבל אם אינם שוין הרי הן כפירות ואין חולקין אותן אלא בב"ד (ע"פ רמב"ם שלוחין ושותפין פ"ה ה"ט).
<h2>דף לג:</h2>
הלכה כרבנן דרבי מאיר שאומרים אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בין במכר [בין במתנות] בין במתנת שכיב מרע כיצד מה שתוציא שדה זו מכור לך ומה שיוציא אילן זה נתון לך תנו מה שתלד בהמה זו לפלוני לא קנה כלום וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם מכירה פכ"ב ה"א ע"ש). אמר רב נחמן בפרק איזהו נשך (ס"ו ב') המוכר פירות דקל לחבירו יכול לחזור בו אף לאחר שבאו הפירות לעולם ואם נשמט הלוקח ואכל אין מוציאין מידו הילכך החוזר בו משניהם אינו חייב לקבל מי שפרע (ע"פ רמב"ם שם ה"ב ע"ש) והלכה כרב נחמן בדיני. דבר שאין ברשותו של מקנה אינו מקנה והרי הוא כדבר שלא בא לעולם כיצד מה שאירש מאבא מכור לך מה שתעלה במצודתי [מן הים] מכור לך שדה זו לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו לא קנה כלום וכן כל כיוצא בזה (ע"פ רמב"ם שם ה"ה ע"ש) כדאמרינן בפרק קמא דב"מ (ט"ז ב'). עוד שם, מי שהיה מורישו גוסס ונוטה למות ורוצה למכור מנכסיו מעט כדי להוציא את הדמים בצרכי קבורה הואיל והבן עני ואם ימתין עד שימות וימכור ישתהא המת ויתבזה תקנו חכמים שאם מכר ואמר מה שאירש מאבא היום מכור לך ממכרו קיים, וכן צייד עני שאין לו מה שיאכל שאמר מה שתעלה מצודתי היום מכור לך ממכרו קיים משום כדי חייו (רמב"ם שם ה"ו). שלחו מתם בפרק מי שמת (ב"ב קנ"ח ב'—קנ"ט א'), הבן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת הבן בחיי האב ואחר כך מת האב בן הבן מוציא מיד הלקוחות שהרי אביו מכר דבר שלא בא עדיין לרשותו ונמצאו הנכסים ברשות האב וזה ירש אבי אביו וכן כל כיוצא בזה (שם ה"ז). [המקנה מעות או מטלטלין על גבי קרקע אם אינו ברשות המקנה לא קנה שאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו (ע"פ רמב"ם שם ה"ח). וכן פקדון שכפר בו הנפקד אינו יכול להקנותו (ע"פ ה"ט שם). אמנם לפנים (לקמן דף קס"ו ד' בד"ו [הו' בב"ק ע' א']) פר"ח בדין הרשאה שכותבין (אדרכתא) [אורכתא] אמטלטלין דכפר. ודין קניין מלוה כתובה שם].
כשם שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כך אינו מקנה למי שלא בא לעולם ואפילו עובר הרי הוא כמי שלא בא לעולם ופסקינן בפרק מי שמת (ב"ב קמ"ב ב') שהמזכה לעובר לא קנה, ואם היה בנו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו קנה (ע"פ רמב"ם מכירה פכ"ב ה"י). אמנם אף לעובר אחר אם אמר לכשתלד קנה כרב נחמן ורב ששת (שם קמ"ב א'). האומר לאשתו נכסי לבנים שתלדי ממני הרי אלו לא יקנו כלום שכיון שלא נתעברה מהם בשעת מתנה עדיין לא באו כדי להיות דעתו קרובה להם (שם הי"א).
כתב רבינו משה (מכירה פכ"ב הל' ט"ו—י"ז), דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינו כדין הדיוט בקנייתו שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית או יהיה אסור עלי או אתננו לצדקה אע"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בא לעולם הרי זה חייב לקיים דברו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה, [ו]הואיל והדבר כן אם צוה אדם כשהוא שכיב מרע ואמר כל מה שיוציא אילן זה ינתן לעניים או כל שכר בית זה ינתן לעניים זכו בהם העניים, וכתב שיש גאונים חולקים עליו בזה ואומרים שאין עניים זוכין בדבר שלא בא לעולם.
<h2>דף מה:</h2>
הפירות אע"פ שאין קונין בהן הרי אלו נקנין בקניין גמור כשאר [ה]מטלטלין אבל המטבע כשם שאין קונין בו כך אינו נקנה בקניין (ע"פ רמב"ם מכירה פ"ו ה"א). וכל המטבעות של כסף או דינרין של זהב או מעות של נחשת הרי כולן דמים כנגד שאר המטלטלין והנותן את אחד מהם דמי המטלטלין לא קנה עד שיגביה או שימשוך ואין אחד מהם נקנה בקניין ולא נעשה בקניין, בד"א בזמן שקונה שאר מטלטלין באחד ממיני מטבעות אלו או עבדים וקרקעות, אבל דינרין של זהב לגבי מטבעות של כסף הרי הן כפירות, וכן פסק ר"ח בשם גאון (תד"ה ושאני). וכן [ה]מעות של נחשת כמו פירות לגבי מטבע של כסף, כיצד נתן לו דינר של זהב בכ"ה דינרין של כסף נקנה הכסף אע"פ שעדיין לא בא הכסף לידו וחייב ליתן לו כ"ה דינרים של כסף כמו שפסק עמו אם חדשים חדשים אם ישנים ישנים אבל אם נתן לו כ"ה דינרים של כסף בדינר של זהב לא קנה עד שיקח הדינר של זהב וכל אחד מהם יכול לחזור בו, נתן לו שלשים איסרים של נחשת בדינר של כסף נקנה לו הדינר [של כסף], אבל אם נתן לו הדינר של כסף בשלשים איסר לא קנה עד שיקח האיסרות של נחשת וכל אחד מהם יכול לחזור בו (ע"פ רמב"ם שם הל' ב'—ה').
<h2>דף מו.</h2>
המטבע אין לו דרך שיזכה בו מי שאינו ברשותו אלא על גבי קרקע כגון שיקנה קרקע ועל גבה מעות או שישכור את מקום המעות כיון שזכה בקרקע או בכסף או בשטר או בחזקה או בקניין קנה המעות (רמב"ם מכירה פ"ו ה"ז). כתב רבינו משה (שם) והוא שיהיו אותן המעות קיימין כגון שהיו מופקדים במקום אחד אבל ראובן שהיה לו חוב על שמעון והקנה ללוי קרקע ועל גבה חוב שיש לו אצל שמעון יראה לי שלא קנה החוב. ולפנים בעניין הרשאה כתבתי פסק גדול בעניין הקנאת הלואה על פי רבינו יצחק.
מי שנתחייב לו חבירו שבועה אינו יכול להרשות אחר עליו להשביעו שאין שם דבר שיקנה לו ואין אדם מרשה על תביעת דברים שאין הדברים נקנים אלא על תביעת ממון (רמב"ם שלוחין ושותפין פ"ג ה"ו). מי שהיו לו מעות פקדון ביד אחר ורצה להרשות שליח להביאו אין [ה]קניין מידו מועיל בזה שאין המטבע נקנה בחליפין אלא כיצד עושה נותן לו קרקע כל שהו ומקנה לו המעות על גבה כדי להוציאו בהרשאה זו והולך ודן עמו ומוציאו כך המסקנא בפרק הגוזל קמא (ב"ק ק"ד ב'), היתה לו מלוה ביד אחד אינו יכול לכתוב הרשאה עליו ואפילו היה החוב עליו בשטר מפני שמלוה להוצאה ניתנה ואין אדם מקנה לחבירו דבר שאינו בעולם ואין לו דרך שיקנה אדם בה חוב אלא במעמד שלשתן או בהקנאת שטר החוב עצמו בכתיבה ומסירה מפני שהוא מקנה השעבוד שבו (ע"פ רמב"ם שם ה"ז). ראיה לדבר שאין אדם יכול להרשות על מלוה מדאמרינן בפרק אף על פי (כתובות נ"ה ב') מתנת שכיב מרע שכתוב בה קניין הרי היא כמתנת בריא והרי היא כמתנת שכיב מרע כמתנת שכיב מרע שאם אמר הלואתו לפלוני הלואתו לפלוני, משמע דמכח בריא אינו יכול להקנותו אפילו בקניין, וכן נמי אמר בפרק מי שמת (ב"ב קמ"ח א') שכיב מרע שאמר הלואתו לפלוני הלואתו לפלוני מה שאין כן בבריא משמע אפילו בקניין שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ואין צריך בו קניין, ואפילו קנין אגב אינו מועיל בזו בבריא בדבר שאינו בעין כדאיתא בפרק מי שמת (קמ"ז ב') למימרא דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע והא הלואתו לפלוני דליתא בבריא ואיתיה בשכיב מרע ומתרץ דאיתא בבריא במעמד שלשתן ולמה הוצרך לזה יאמר דאיתא בבריא בקניין אגב אלא ודאי אינו מועיל, ועל כל זאת אומר רבינו יצחק ברבי שמואל שתקנת הגאונים עיקר ויכול להרשות על המלוה דמסיק בפרק מרובה דשליח שוייה ונהי דאין יכול להקנות הלואתו כשנותנה, שליח יכול לעשות שזהו לעצמו ועל כרחינו כן הוא שאין טעם הרשאה תלוי בקניין דהא קיימא לן כאיכא דאמרי דאמטלטלי דגזליה כי לא כפריה כתבינן הרשאה כמו שפסקנו למעלה אע"פ שאינו יכול להקנותם כמו שאין יכול להקדישם דקי"ל כרבי יוחנן דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש כדמשמע פרק קמא דב"מ (ז' א') שמקשה ממנו על דברי רב, נמצא שכל זמן שקניין מועיל אם הוא בעין כותבין הרשאה עליו אבל מטבע שאפילו אם הוא בעין אין בו קניין כי האי גוונא אמרינן דלא כתבינן הרשאה. ועוד תקנו הגאונים שכותבין בהרשאה והקניתי לו ארבע אמות קרקע בחצרי ואע"פ שאין לו קרקע ופירשו הקדמונים שאין לך אדם שאין לו ארבע אמות בארץ ישראל ודבר רעוע הוא זה מאד שהרי אותו חלק אינו ברשותו (ע"פ רמב"ם שם ה"ז ע"ש) וגם בפרק הזהב (ב"מ מ"ו א') אומר התלמוד ולקנינהו ניהליה אגב קרקע ומתרץ שאין לו קרקע, ומפרש ר"ת (ב"ב מ"ד ב' תד"ה דלא) שדבר זה מועיל מטעם הודאת בעל הדין דמועיל כמאה עדים והרי הודה שיש לו קרקע ואין לחוש דמיחזי כשקרא שהרי מצינו בפרק מי שמת (ב"ב קמ"ט א') שכיון שהודה איסור גיורא שהמעות שהפקיד לרבא שהם של רב מרי בנו הוצרך רבא ליתנו לרב מרי אע"פ שהיה משקר, וגם טעם זה אינו כל כך הגון למבין. וכתב רבינו משה (שם) על זה כי הגאונים עצמם שתקנו תקנה זו אמרו שאין אומרים בה יקוב הדין את ההר ואינה אלא כדי לאיים על הנתבע אם רוצה לדון בהרשאה זו וליתן נפטר, ולמה יפטר שאין זה הבא בהרשאה זו הרעועה פחות משליח שעשאו בעדים שהזכרנו למעלה אבל אם לא ירצה הנתבע לדון עמו אין כופין אותו ליתן לו ולא לישבע עד שיבא בעל דינו, ובמלוה על פה שכפר בה לא תקנו שיכתבו עליו הרשאה (רמב"ם שם).
<h2>דף מו:</h2>
מסקנת ההלכות בפרק הזהב (ב"מ מ"ו ב') ובקידושין (כ"ח א') כל הנישום דמים באחר, שהם כל המטלטלין, קונין זה את זה כיצד החליף שור בפרה או חמור בשור או יין בשמן אע"פ שמקפידין על הדמים ושיערו כמה שוה זה וכמה שוה זה ואחר כך החליפו כיון שמשך האחד או הגביה קנה השני המטלטלין האחרים בכל מקום שהם ונעשו ברשותו ואע"פ שעדיין לא משכן (ע"פ רמב"ם מכירה פ"ה ה"א). תניא (ב"מ מ"ז א'), החליף חמור בפרה וטלה ומשך את הפרה ועדיין לא משך את הטלה לא קנה שאין כאן משיכה גמורה וכן כל כיוצא בזה (שם ה"ב).
גרסינן בקידושין (כ"ח ב') ובפרק הזהב (ב"מ מ"ו ב' ותד"ה ופירי) ולמאי דסלקא דעתיה מעיקרא דמטבע עבדי חליפין מאי כיצד, הכי קאמר ופירי נמי עבדי חליפין, הכי גרסינן בפירוש ר"ח ובספר רב אלפס, כיצד החליף בשר שור בפרה או להפך כיון שזכה זה נתחייב זה באונסי חליפין, ומפרש רבינו יצחק דווקא בשר הוי פירי אבל שור וחמור עצמן הוו כמו כלי הואיל וראויין למלאכה [ו]נעשין חליפין לדברי הכל. וכן המחליף פרה בחמור וילדה בפרק השואל (שם ק' א') נקנית האחד במשיכת חברו (רש"י ד"ה המחליף).
בפרק הזהב אמר רב הונא דמים שאין מקפיד עליהן הרי הן כשאר מטלטלין וקונין כיצד הרי שנטל מעות בלא משקל ובלא מניין ואמר לו מכור לי פרתך או יין זה באלו ונתן לו הדמים קנה ואין אחד מהם יכול לחזור בו שזה דבר שאינו מצוי הוא ולא הצריכו בו משיכה (רמב"ם מכירה פ"ה ה"ג). עוד גרסינן שם ובקידושין ולרב נחמן דאמר פירות לא עבדי חליפין מאי כיצד, הכי קאמר יש דמים שהן כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה קנה. פירוש כגון ראובן שמכר מטלטלין לשמעון בחמשים זוז וקנה שמעון המטלטלין ונתחייב בדמים ואחר שנתחייב שמעון בחמשים זוז אלו היה לו יין או בהמה ועבד וכיוצא בהם משאר מטלטלין והיה רוצה למוכרן ואמר לו ראובן מכור אותן לי בחמשים זוז שיש לי בידך [דמי המכר] ואמר לו הן קנה ראובן המטלטלין בכל מקום שהן ואע"פ שלא משך ולא הגביה שזה דבר שאינו מצוי הוא ולא הצריכו בו משיכה (לשון רמב"ם שם ה"ד). פסק רב היי גאון בשער י"ג מי שהחליף דמי שור בפרה לא קנה שהרי כל סוגיא זאת למאי דסליק אדעתיה מעיקרא אבל דברי רב יהודה עיקר שאומר כל הנישום כאשר בארנו מדקאמר עליה דיקא נמי דקתני כיצד החליף שור בפרה וכו'.
<h2>דף מז.</h2>
הקרקעות [ו]העבדים והבהמה ושאר כל המטלטלין כל אחד מהן נקנה בחליפין והוא הנקרא קניין (רמב"ם מכירה פ"ה ה"ה). ונחלקו בזה אמוראים שם יש מי שאומר בכליו של קונה ויש מי שאומר בכליו של מקנה, והלכה כדברי האומר בכליו של קונה כדמוכח בפרק השולח (גיטין ל"ט ב' ותד"ה משום) גבי שקל כומתא שדא ביה ואמרינן נמי בנדרים בפרק השותפין (מ"ח ב') האי סודרא קני על מנת להקנות הוא. הילכך, עיקר הדרך הזאת שיתן הקונה למקנה כלי כל שהו ויאמר לו קנה כלי זה חלוף החצר או היין או הבהמה שמכרת לי בכך וכך כיון שהגביה המוכר את הכלי וקנהו קנה הלוקח אותו הקרקע או אותן המטלטלין אע"פ שעדיין לא משכן ולא נתן לו את הדמים ואין אחד מהם יכול לחזור בו, אין קונין אלא בכלי ואע"פ שאין בו שוה פרוטה ואין קונין בדבר שהוא אסור בהנאה ולא בפירות ולא במטבע ואין קונין בכליו של מוכר אלא בכליו של קונה (רמב"ם שם הל' ה'—ו'). ואם הקנה אחד כלי למוכר כדי שיקנה הלוקח אותו הממכר זכה הלוקח, ואע"פ שהקנה לו הכלי על מנת להחזירו נקנה המקח וזכה בו הלוקח שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, ואע"פ שלא תפס המוכר כל הכלי שהקנהו לו חלף ממכרו אלא אחז מקצתו ואחז המקנה לו מקצתו קנה הלוקח והוא שאחז ממנו כדי שיעור כלי, או יאחזנו אחיזה שהוא יכול לנתק את כל הכלי מיד המקנה לו אומר גאון שמועיל, לפיכך אם הקנה לו במקצת הבגד צריך שיאחז מן הבגד כדי שלש אצבעות שאם יפסוק ממקום שאחז הרי הוא כלי בפני עצמו ששלש אצבעות מן הבגד קרוי כלי כמו שיתבאר בעניין טומאת בגדים וכן אם אחז פחות משלש והיה יכול לנתק מידו כל הכלי הרי זה קנה (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ז ע"ש במ"מ) ולשון הגמרא על זה בפ"ק דב"מ (ז' א' ורש"י) אמר רב אשי הילכך האי סודרא כיון שתפיס ביה שלש על שלש כמאן דפסיק דמי וקני ליה. אמרינן בפרק הזהב (שם מ"ז א') שזה שכותבין בשטרות וקנינא מפלניא במנא דכשר למיקניא ביה, במנא להוציא הפירות וכיוצא בהן, דכשר להוציא איסורי הנאה, למיקניא ביה ולא לאקנויי להוציא כליו של מוכר (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ח). זה הקניין אינו צריך להיות בפני עדים אלא אפילו היה בינו ובין חברו קנה שלא הצריכה תורה עדים בדיני ממונות אלא לכופר כדאיתא בפרק האומר בקידושין (ס"ה ב' ותד"ה לא), אבל המוכר או הנותן או השוכר או המשאיל וכיוצא בהן אין צריך עדים אלא כיון שקנה הקונה בדרך מן הדרכים שקונין בהן בין בהגבהה בין במשיכה בין במסירה בין בכסף בין בשטר בין בחזקה קנה ואע"פ שאין שם עדים (ע"פ רמב"ם שם ה"ט). אומר רבינו יצחק שמעשים בכל יום שקונין בקניין חליפין שלא בפני מקבלי מתנה ומה שאומר בפרק קמא דקידושין (כ"ו ב' ותד"ה ה"ג) וניקנינהו ניהליה בחליפין ומתרץ דליתיה למקבל מתנה מפרש רבינו יעקב מה שלא הקנה לו בחליפין על ידי אחר משום דאמרינן בנדרים בהשותפין (מ"ח ב') מאן לימא לן דסודרא אי בעי למיפסקיה לא מצי פסיק ליה לכך יש שנמנעין מלהקנות סודריהם לצורך חבריהם פן יחזיק בהם הזוכה בו.
אומר היה ר"ת כי שני ענייני חליפין מפורשים במקרא (רות ד' ז'), על הגאולה זו מכירה, לרבי יוחנן בכסף ולריש לקיש במשיכה, ועל התמורה הם בחליפין שוה בשוה שהן אף פירות בפירות לדברי הכל, לקיים כל דבר שלף איש נעלו הוא קניין חליפין הנזכר בכל מקום שאינו אלא בכלי. ומה שאומר (מ"ו ב' ותד"ה ולרב) ולרב נחמן מאי כיצד ואינו מיישבו בחליפי שוה בשוה משום דאית ליה למתני ופירי נמי עבדי חליפין כעין חליפי מטבע דאיירי בהו דהוו בתורת סודר.
<h2>דף מז:</h2>
מצות עשה לדון בדיני מקח וממכר בדברים שהוא מתקיים בהם ובדברים שאינו מתקיים בהם שנאמר (ויקרא כ"ה י"ד) וכי תמכרו ממכר לעמיתך וגו' (ע"פ רמב"ם מנין המצות רמ"ה). וא"ר יוחנן (ב"מ מ"ז ב') דבר תורה מעות קונות אחד הבהמה ואחד [כל] שאר מטלטלין (ע"פ רמב"ם מכירה פ"ג ה"א) שהרי רוב קניין הכתוב בתורה בכסף הם שנאמר קניין כספו וכתיב אוכל תשברו מאתם בכסף ושתיתם וגו' (עירובין פ"א ב' תד"ה דבר). ומשיתן המעות קנה ואין אחד מהם יכול לחזור בו, אבל חכמים תקנו שלא יקנו המטלטלין אלא בהגבהה דברים שדרכן להגביהן ושאין דרכן להגביהן נקנין במשיכה (ע"פ המשך הרמב"ם שם ע"ש) כדאיתא בפרק הזהב. בדין הגבהה פירש רבינו שלמה (קידושין כ"ו א') צריך שיגביה ג' טפחים שיצא מתורת לבוד ורבינו יעקב פירש (שם תד"ה אי) שדי בהגבהה טפח כמו שמצינו בשיתופי מבואות בעירובין (ע"ט ב' ותד"ה צריך), ואין כל כך ראייה משם דשאני שתוף מבואות דרבנן. אומר ר"ת (ב"מ מ"ח א' תד"ה נתנה ע"ש) אע"ג דאמר רבא קרא ומתניתא מסייעא לריש לקיש דאמר לעמיתך במשיכה ולגוי בכסף מכל מקום הלכה כרבי יוחנן דרבא עצמו פוסק כר' יוחנן לגבי דריש לקיש חוץ מג' דברים בפרק החולץ (יבמות ל"ו א') וכן רב נחמן ורב חסדא ורב הונא סוברין כרבי יוחנן ובפרק אחרון דע"ז (ע"ב א') על דברי אמימר ורב אשי ורבינא מסקינן ש"מ משיכה בגוי קונה אלמא דרשינן לעמיתך בכסף לגוי במשיכה.
ולמה תקנו חכמים דבר זה במטלטלין, גזירה שמא יאמר לו המוכר נשרפו חיטיך בעליה פירוש, גזירה שמא יתן הלוקח דמי החפץ וקודם שיקחנו יאבד באונס כגון שנפלה דליקה ונשרפה אם היה ברשות הלוקח יתמהמה המוכר ולא יצילו לפיכך העמידו חכמים ברשות המוכר כדי שישתדל ויציל החפץ שאם אבד יהיה חייב לשלם (ע"פ לשון רמב"ם מכירה פ"ג ה"ה ע"ש). וא"ת מאחר שמעות אינן קונות יאמר מוכר ללוקח נשרפו מעותיך בעלייה, לא יוכל לומר [לו] כן כי אפילו לא יהא עליהם אלא כשומר חנם, כספים אין להם שמירה אלא בקרקע (מ"ב א', מ"ג א' תד"ה מאי). ולא רצו לתקן שיצטרך שניהם מעות ומשיכה מפני תקנת השוק (עירובין פ"א ב' תד"ה שמא). מתוך שמועה זו אתה למד שאם נתן דמי המקח ונאנס קודם שיקחנו יאמר לו הלוקח תן לי [את] מקחי או תחזיר לי מעותי ואע"פ שיש עדים שאבד באונס ולא היה במוכר כח להציל ולא נתרשל בדבר הרי זה מחזיר את הדמים שהרי תקנו חכמים משיכה (ע"פ רמב"ם שם ה"ו). שבמקום שהפסיד הכל מודה רבי שמעון שלוקח יכול לחזור בו כמו המוכר ואפילו מי שפרע לא יקבל וכן מוכח בההיא דפרזק רופילא (מ"ט ב') שמביאה על דברי ר"ש וכן פירש ר"ת (מ"ז ב' תד"ה אי) וכן מוכיח בפרק אותו ואת בנו (חולין פ"ג א') שאפילו אחר שבא האונס יכול לחזור בו כל זמן שלא משך שאומר שם גבי נתן דמים לטבח על הבהמה ואם מת מת ללוקח ומקשה והא לא משך. לפיכך אם היה ביתו של הלוקח שיש שם החפץ הנמכר מושכר למוכר לא תקנו חכמים משיכה שהרי ברשות הלוקח הוא, ואם תפול דליקה טורח ומציל (מ"ט ב' ע"ש רש"י ד"ה מושכרת) ומשנתן [את] הדמים נקנה המקח ואין אחד מהם יכול לחזור בו (ע"פ המשך לשון הרמב"ם ע"ש ובמ"מ וכס"מ) כר"ש (שם). ובירושלמי (ב"מ דף ט"ו א') פוסק רבי חייא כר"ש ובשם רב אומר מעשה היה והורה רבי כר"ש. וכן השוכר את המקום שאותן המטלטלין הנמכרין מונחין בו קנה ואין אחד מהם יכול לחזור בו (רמב"ם שם ה"ז) כמו ששנינו בפרק הספינה (ב"ב פ"ד ב').
מסקינן בפרק הזהב (ב"מ מ"ח א'), מי שנתן הדמים ולא משך את הפירות אע"פ שלא נקנו המטלטלין כמו שבארנו כל החוזר בו בין לוקח בין מוכר לא עשה מעשה ישראל וחייב לקבל מי שפרע (לשון רמב"ם מכירה פ"ז ה"א ע"ש ובמ"מ). וכיצד מקבל מי שפרע אוררין אותו בב"ד ואומרים מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים שטבעו בים סוף הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו ואחר כך יחזרו הדמים (רמב"ם שם ה"ב). פירש רבינו יעקב בד"א שמקבל מי שפרע בזמן שחוזרין בהם מחמת יוקר וזול אבל במקום שיש אונאה או מקח טעות או שיצא עליו עוררין אין כאן קללת מי שפרע מדאמר בפרק הזהב (שם נ"א א') אושפזיכני דרמי בר חמא זבן חמרא וטעה חזייה דהוה עציב א"ל אמאי עציבת אמר ליה דזבני חמרא וטעאי אמר ליה חזור בך ואם היה ראוי לקבל מי שפרע לא היה משיאו עצה כזו, בסוף איזהו נשך (שם ע"ד ב' ורש"י) מסיק דאף רבי שמעון לא אמר דלוקח אינו חוזר אלא (אחד) [בחד] תרעא שלא נשתנה השער או כשפסק כדי לקבל מיד ונשתהא ובתוך כך נשתנה השער שכשפסק לא היה דעתו על שער הזול אבל בתרי תרעי כגון הפוסק לקבל לאחר זמן דעתו על שער הזול אם ישתנה תוך הזמן מודה רבי שמעון דלוקח חוזר ואין עליו אלא מי שפרע, ואמרינן עוד שם (מ"ט ב') דההוא גברא דיהב זוזי אחמרא שמע דקא בעי למנסבי דבי פרזק רופילא אמר ליה הב זוזי לא בעינא חמרא אתא לקמיה דרב חסדא א"ל כדרך שתקנו משיכה במוכרין כך תקנו משיכה בלקוחות, ויכול לחזור בו (שם מ"ז ב' תד"ה אי ע"ש). ודוקא בהדיוט אבל גזבר של הקדש שנתן דמים קונין לו מעותיו כמו ששנינו בפ"ק דקידושין (כ"ח ב'). וכן אומר בפרק הנזקין (גיטין נ"ב א' ע"ש) שמעות יתומים קונות במקום שהקניין ריוח להם. הלוקח מחבירו קרקע או עבדים או שאר מטלטלין ופסקו הדמים והניח משכון על הדמים לא קנה וכל הרוצה מהן חוזר ואינו חייב לקבל מי שפרע (רמב"ם שם ה"ה עי' הגמ"י) ועל כיוצא בזה אמר בפ"ק דקידושין (ח' ב') מנה אין כאן משכון אין כאן.
<h2>דף מח:</h2>
תניא בפרק הזהב (ב"מ מ"ח ב') הנותן ערבון לחבירו ואמר לו אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך והלה אומר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך, פירוש (תד"ה אכפול ע"ש) אתן לך קרקע כפלים מערבונך מדאמר רבי יהודה דיו ללוקח שיקנה כנגד ערבונו, אם חזר בו הלוקח קנה זה הערבון שהרי הוא תחת ידו ואם חזר בו המוכר אין מחייבין אותו לכפול לו הערבון [כרבי יוסי] שזו אסמכתא היא ועדיין לא קנה (ע"פ רמב"ם מכירה פי"א ה"ד ע"ש). וכן אומר בפרק גט פשוט (ב"ב קס"ח א') שמי שפרע מקצת חובו והשליש את השטר ואמר לו אם לא אתן לך מכאן ועד יום פלוני תן לו [את] שטרו הגיע זמן ולא נתן לו אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אין הלכה כרבי יוסי דאמר יתן אלא כרבי יהודה דאמר לא יתן השליש את השטר שזו אסמכתא היא (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ה) שהוא גזים להסמיך את חבירו על דבר שאין דעת שניהם שיבוא הדבר לידי כך שתתקיים האסמכתא (תד"ה אין), וכן מוכיח בנדרים (כ"ז ב') שאין הלכה כרבי יוסי. וכן חשיב אסמכתא בפרק המקבל (ב"מ ק"ד ב') אם אוביר ולא איעביד אשלם אלפא זוז. וכן האומר קנה מעכשיו אף בלא ב"ד חשוב וקנו מידו על זה פסק ר"ח בשם הגאון שאין כאן אסמכתא וכן מוכיח בפרק איזהו נשך (שם ס"ו א' ותד"ה ומניומי ע"ש) גבי מתניתין דהלוהו על השדה ואמר לו אם אין אתה נותן לי מכאן ועד יום פלוני הרי הוא (שלך) [שלי] הרי הוא שלו ואומר שם איבעית אימא רבי יוסי היא דאמר אסמכתא קניא ואיבעית אימא דאמר מעכשיו, אמנם על כרחך יש חילוק בין אותה אסמכתא שהיא כעין מכר ולכך סובר שם רב הונא שקונה ואילו בשאר אסמכתות אמר רב הונא דלא קניא בפרק ארבע נדרים (כ"ז ב' ותד"ה והלכתא וע"ש). תניא בתוספתא דב"מ (פ"א ה"י) המלוה את חבירו על המשכון ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום והגיע הזמן ולא נתן הגיעו משכון בין רע בין יפה, ולעניין משכ(ו)ן בית או שדה שונה שם למעלה (ה"ט) מחלוקת דרבי יוסי ורבי יהודה. מפרש במסכת נדרים (שם) שאסמכתא שקנו מידו עליה בבית דין חשוב הרי זה קנה, פסק ר"ח והוא שיתפיס זכיותיו בבית דין כדאיתא התם אע"פ שלא אמר מעכשיו, והוא שלא יהא אנוס (ע"פ לשון רמב"ם שם הי"ג ע"ש ומ"מ וכס"מ), כיצד הרי שהתפיס שטר[ו] או שוברו בבית דין וקנו מידו שאף אם לא יבא ביום פלוני ינתן שטר זה לבעל דינו והגיע זמן היום ולא בא הרי אלו נותנין, ואם עכבו הנהר או חולי מלבא לא יתנו וכן כל כיוצא בזה והוא שיהא בבית דין חשוב (רמב"ם שם הי"ד). ופסק ר"ח בשם גאון אבל לא התפיס זכיותיו לא קנה אף בבית דין חשוב מאחר שלא אמר מעכשיו. ורבינו שמשון כתב דמסתברא דכל קניין סודר אינו אלא במעכשיו שאין לקנות בו לאחר זמן בתר דהדר סודרא למריה וכן משמע בפרק השותפין בנדרים (מ"ח ב') ואפילו הכי מצריך שם דקנו מיניה בבית דין חשוב שמע מינה דאפילו במעכשיו אין מועיל קניין כשאר אסמכתות אלא בב"ד חשוב לפיכך נהגו באלו המלכיות לעשות שידוכין בפני טובי העיר שלא יהא אסמכתא אע"פ שאומר מעכשיו חוששין לאסמכתא (שם כ"ז ב' תד"ה והלכתא ע"ש). ופירש רבינו יצחק דאין כאן חששת אסמכתא אפילו לא יקנו בבית דין חשוב שמתוך שהחוזר בו מבייש [את] חבירו גמרי ומקני אהדדי, וכן כששוכרין מלמדי תינוקות ומקבל המלמד קנס על עצמו אם יחזור בו וחזר בו ולא נמצא מלמד אחר במקומו אין זה אסמכתא דלא חשיב גזים כיון שמפסידו בחזרתו והוי כמו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא (ב"מ ס"ו א' תד"ה ומניומי) דבכל דבר שבידו ולא גזים לא חשיב אסמכתא כך המסקנא בסוף פרק איזהו נשך (ב"מ ע"ג ב'). ומה שאומר שם למעלה (ס"ו ב' ותד"ה אי) גבי הלוהו על שדהו ואמר לו קני לגובינא את שדי אם לא אפרע לך מכאן ועד זמן פלוני מי קני בעניין זה אסמכתא היא ולא קניא אומר רבינו יצחק שם דכמו גזים חושבו לפי שאין אדם רגיל למכור קרקעותיו שלו כלל וכן שם באחד שאמר אם לא אפרע לו מעותיך לזמן פלוני תגבה מזה היין ומסיק שם דכל דאי לא קני גם לשם חושבו כגזים מפני שעדיין אין זמן מכר היין והוא נתנו עתה בזול. כתב רבינו משה (שם הי"ח) שכשהיו חכמי ספרד רוצין להקנות באסמכתא כך היו עושין קונין מזה שהוא חייב לזה ק' דינר ואחר שיתחייב עצמו קונין מבעל חוב שכל זמן שיהיה כך או שיעשה כך הרי החוב הזה מחול לו מעכשיו ואם לא יהיה או לא יעשה הרי תובעו בממון שחייב עצמו ועל דרך זה עושין בכל התנאים שבין אדם לאשתו בשידוכין ובכל הדברים הדומין להן.
<h2>דף מט.</h2>
איתמר הנושא והנותן בדברים בלא מעות רב אמר אין בהם משום מחוסרי אמנה אם יחזור בו ורבי יוחנן אמר יש בהם משום מחוסרי אמנה, וכל החוזר בו בין הלוקח בין המוכר אע"פ שאינו חייב לקבל מי שפרע מכל מקום אין רוח חכמים נוחה הימנו (ע"פ רמב"ם מכירה פ"ז ה"ח) והלכה כרבי יוחנן. ומפרש רב פפא דברי רבי יוחנן במתנה מועטת שהרי סמכה דעתו של מקבל כשהבטיחו אבל במתנה מרובה אין כאן מחוסר אמנה (לשון רמב"ם שם ה"ט ע"ש). ואומר בירושלמי (דף ט"ו ב' ע"ש) לא שנו אלא בעשיר אבל בעני נעשה נדר.
<h2>דף סח.</h2>
ויש שיתוף שני שכל הממון משל אחד ונותנו לחבירו להתעסק בו להיות הריוח לשניהם הרי זה השותפות נקרא עסק, ואמרי נהרדעי בפרק המקבל (ק"ד ב') העסק חציו מלוה וחציו פקדון, שעשו חכמים בזו תקנה טובה לשניהם שאם היה כולו כדין מלוה היה הריוח וההפסד ללוה כעין כל ההלואות ואם היה כולו כדין פקדון היה הריוח וההפסד לבעל הפקדון כשאר כל פקדונות (ע"פ שערי שבועות השער השמיני) לכך תקנו שיהא חצי מלוה והרי המתעסק חייב באחריותו אע"פ שאבד באונס והשני בתורת פקדון להיות באחריות בעל הממון ואם נאנס אותו החצי של פקדון אין המתעסק חייב לשלם לפיכך יהיה שכר זה החצי אם הרויחם לבעל הממון, ולפי תקנה זו אי אפשר שיהא השכר או ההפסד של כל הממון לאמצע בשוה שאם אתה אומר כן נמצא בעל הממון נוטל שכר חצי מעותיו שהם פקדון ואינו עושה כלום אלא זה המתעסק טורח לו בחצי של פקדון מפני מעותיו שהלוהו ונמצא באין לידי אבק ריבית (עי' רמב"ם שלוחין ושותפין פ"ו ה"ב וראב"ד וכס"מ), לפיכך אין מתקיים שיתוף זה עד שיקבל עליו בעל הממון אחד משלשה תנאים אלו, התנאי הראשון שאם ירצה ליטול החצי [ב]מה שירויח צריך שיקבל עליו שאם יארע הפסד בעסק שיהא אחריות ההפסד עליו משני שלישי העסק שיהו כדין פקדון ושליש העסק יהא כדין מלוה להיות באחריות המתעסק ואם ירויח נוטל המתעסק החצי בשכר ומה שהוא נוטל בשכר יותר מן השליש הרי הוא לשכר עמלו שטרח בשני שלישי העסק שהן פקדון, התנאי השני שאם ירצה בעל הממון שיהא העסק לעניין ההפסד כדיני חצי מלוה וחצי פקדון צריך שלא יטול בריוח כי אם השליש והמתעסק יטול שני שלישי הריוח ומה שמתעסק נוטל בשכר יותר ממחצה הוא לשכר עמלו שטרח בחצי שהוא פקדון, ונראין הדברים שתנאי שני זה אפילו בלא שום תנאי כך הדין כמו שאמרו נהרדעי דבריהם בסתם העסק חציו מלוה וחציו פקדון אא"כ שינו הדברים על פי תנאם וכן פירש רבינו שלמה בפרק המקבל (ק"ד ב' ד"ה חד), ושני תנאים הללו שבארנו פירשם רבא בפרק איזהו נשך (ס"ח ב'). התנאי השלישי הוא שיתן בעל הממון למתעסק שכר טרחו בכל יום מן החצי שהוא פקדון כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנה (ע"פ לשון רמב"ם שם פ"ו ה"ב) כמו ששנינו במשנת איזהו נשך (ס"ח א') ומפרש לה כן בגמרא שאומדין כמה אדם רוצה ליתן שיבטל ממלאכה שהוא עושה ולעשות מלאכה קלה כזאת וכשיתן את השכר אז יהיה העסק שוה לשניהם בין בריוח בין בהפסד, ופירש רב אלפס שזה השכר הוא [מה] שאמר רבי מאיר בברייתא כמה שכרו בין במרובה בין במועט כלומר לפי כובד המלאכה שהיה מתעסק בה הן גדולה הן מועטת והרי זה סתם במשנה ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם משנה, ובתוספתא (פ"ד ה"ז) משמע בפירוש דמשנה דאיזהו נשך רבי מאיר היא דמסיים בה דברי רבי מאיר ובדברי רבי שמעון שונה נותן לו שכרו משלם אבל אינו דומה עושה מלאכה ליושב בטל.
ורבינו יצחק פירש להפך שדברי רבי שמעון הוא [אומדין] כמה אדם רוצה ליטול שיבטל ממלאכה שהיה עוסק בה ולעשות מלאכה כזאת אבל בפועל בטל דרבי מאיר הוא היושב ובטל לגמרי (ס"ח א' תד"ה ונותן ע"ש) ובזה מתיישב בפרק אלו מציאות (ל"א ב') גבי משיב אבדה שנוטל כפועל בטל ושם אין [לו] ליטול שום שכר על השבת אבידה דאפילו לרבנן שאומרים (ל"ב א') טעינה בשכר זה טעינה ומטעם שאומר שם דא"כ ליכתוב רחמנא טעינה ולא בעי פריקה. (ולבסוף חזר רבינו שמשון ופירש שבפרק אלו מציאות פירוש ראשון עיקר וההיא דאבדה אין קשה כלום דלמה לא יטול שכר טורח השבה מאחר שהוא פטור מהשבה הואיל והוא במלאכתו ומפסיד סלע ועל כרחנו כך משמע בפרק אלו מציאות על הגמרא שאומר שנותן לו כפועל בטל שמקשה והא לאו בטל הוא שהרי יש טורח בהשבתה ולמה אתה אומר שנותנין לו כיושב בטל לגמרי ומתרץ כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה ונותנין לו יותר מיושב בטל לגמרי, אבל בפרק איזהו נשך (ס"ח ב') מתיישב פירוש רבינו יצחק יותר מדקאמר התם מעות ליקח בהם פירות דנפיש טירחא אימא לא תסגי ליה כפועל בטל ולפירוש ראשון הרי הוא נוטל כל דינו) לפיכך כיון שסתם לנו המשנה כרבי מאיר אין הלכה כרבי יהודה שאמר אפילו לא טבל עמו אלא בציר ולא אכל עמו אלא גרוגרת אחת זהו שכרו ועוד יש טעם שני שאין הלכה כרבי יהודה שהרי אנו אומרים בפרק איזהו נשך (ס"ט א' ע"ש בתד"ה אלא) ששיטה אחת תפסו רבי יהודה ורבי יוסי ורשב"ג, ור"ח קבל מהגאונים שבכל מקום שאומר התלמוד בעניין זה אין הלכה כמותם.
שנינו בפרק איזהו נשך (ס"ח א' ורש"י) שאין שמין עגלים וסייחים למחצה לומר הם שוין עתה עשרה דינרין תגדלם שנה אחת או שנתים וקבלם עליך למחצית שכר ולמחצית הפסד אם ימותו מן הטעם שבארנו למעלה אלא אם כן נותן שכר בחצי שהוא בתורת פקדון. ומפרש בגמרא (ס"ט א') ששוין רב ושמואל שצריך שיקצץ לו שכר דינר יתר על חצי הריוח או שיהא ראש העגל כולו למתעסק יתר על חצי הריוח. וגם מכאן ראיה שאין הלכה כרבי יהודה שאומר שדי בטיבול בציר או בגרוגרת אחת אף בגידולי בהמות כמו שמפרש בפרק איזהו נשך וגם דלא כרבי שמעון שאומר נותן לו שכרו משלם וחולק על רבי מאיר ורבי יהודה אבל כרבי מאיר יכולין לסבור שהוא אומר בין מרובה בין מועט בכל מה שיתן רק שיהיה ניכר שכר ודי בדינר או בראש העגל. ומפני כך לא שנה רבי מאיר בדבריו כפועל בטל מאותה מלאכה שבטל ממנה לפי שבא לפסוק גם באדם שאין לו מלאכה אלא זו שמתנהג תמיד לגדל בהמות אחרות לחצי שכר וכיוצא בזה ומשמעינו מתוך לשונו שבכל מה שיתן לו בין רב בין מעט רק שיהא ניכר שכר שדי בכך הילכך די בדינר או בראש עגל כאשר בארנו. בד"א שצריך דינר או ראש עגל באדם שאין לו בהמות משלו אבל יש לו בהמות משלו והוא צריך לטרוח לפני בהמותיו אין טרחו נוסף בשביל בהמה אחרת שהרי אומר העולם במשל באותו טורח שאתה מגבל סובין ושעורים לפני שור אחד אתה יכול לגבל לפני שנים בזו אמר רב (שם) מותר שליש הריוח בשכרך ועד שליש נחלק ביננו מותר אף על פי שפעמים שאין מותר שליש, והלכה כרב באיסורי. ומכאן פסק רב אלפס (דף מ' א') שמשנתנו שפוסקת כפועל בטל בד"א באומן שהיתה לו מלאכה אחרת ועכשיו כשיושב בחנות אין יכול לעסוק במלאכתו כדתניא בתוספתא (שם) המושיב חבירו בחנות למחצית שכר אם היה אומן לא יעסוק באומנותו לפי שאין עיניו על החנות בשעה שהוא עוסק במלאכתו, אבל באדם שיש לו עסק משלו כיוצא בזה שנתנו לו אין צריך כל כך כמו שבארנו דברי רב, ככל מה שפסקנו בדיני השיתוף שבארנו פסק רב אלפס בשערים שלו (שער השמיני), וגם מתוך דברי רבינו שלמה מוכיח כן רק שבמעט שינה רב אלפס בדברי התנאים שפירש רבא בפרק איזהו נשך ובמה ששינה חולקין עליו רבינו שלמה (ק"ד ב' ד"ה חד) ורבינו יעקב ורבינו יצחק שכל ישראל שותין מימיהן ותופסין עיקר כאשר בארנו. בדין שנחלקו רבינו משה ורבותיו (שלוחין ושותפין פ"ו ה"ה) בהתנו שיטול המתעסק שלשה חלקים מן השכר ובעל המעות רביע אין אנו מודים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא גם בזו החצי מלוה והחצי פקדון ומה שהמתעסק נוטל בשכר יותר מן החצי הוא לשכר עמלו שטרח בחצי פקדון וכל רבותינו שוין בדבר.
<h2>דף סט.</h2>
המשתתף עם חברו בסתם אל ישנה ממנהג המדינה באותה [ה]סחורה ולא ילך למקום אחר ולא ישתתף בה עם אחרים ולא יפקיד אותה ביד אחרים ולא יתעסק בסחורה אחרת ולא ימכור בהקפה אלא דבר שדרכו להמכר תמיד בהקפה אא"כ התנו בתחילה או שעשה מדעת חברו, עבר ועשה שלא מדעת חברו ואחר כך הודיעו ואמר לו עשיתי כך וכך והסכים למעשיו הרי זה פטור, ואין כל הדברים האלה צריכין קניין אלא בדברים בלבד (רמב"ם שלוחין ושותפין פ"ה ה"א). בירושלמי (ב"מ דף כ' ב' ודף ל"ב ב') גרסינן תניא הנותן מעות לחברו ליקח בהן פירות למחצית שכר ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומת אמר רבי יצחק הדא אמרה המבטל כיס חברו אין לו עליו אלא תרעומת וכן ספינתו וחנותו אבל המבטל שדהו חייב, פירוש שזה אינו תלוי בדעת אחרים כי אם בטורח עצמו.
תניא בתוספתא דב"מ (פ"ד הי"א) הנותן מעות לחברו ליקח בהן פירות למחצית שכר רשאי ליקח לעצמו מאותו המין וכשהוא מוכר לא ימכור שניהם כאחד אלא מוכר אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן ולא יקח לעצמו חיטין ולחברו שעורין אלא או [ב]כולן חטין או [ב]כולן שעורין (לשון רמב"ם שלוחין ושותפין פ"ה ה"ג). אחד מן השותפין שאומר נוליך [ה]סחורה למקום פלוני שהיא שם ביוקר הרי חברו מעכב עליו אע"פ שקיבל עליו כל אונס או כל פחת שיבא שהרי אומר לו אין רצוני שאתן מעותי שבידי ואהיה רודף אחריך לדין להוציא מידיך וכן כל כיוצא בזה (ע"פ רמב"ם שם ה"ד).
<h2>דף עא:</h2>
אין הגוי נעשה שליח לדבר מן הדברים שבעולם ואין ישראל נעשה שליח לגוי לדבר מן הדברים שבעולם שנאמר כן תרימו גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית והוא הדין לכל התורה כולה ומה משלחכם בני ברית אף לכל התורה כולה המשלח בני ברית (רמב"ם שלוחין ושותפין פ"ב ה"א). בפרק שני דקידושין (מ"ב ב') כך המסקנא שלכל הדברים שלוחו של אדם כמותו חוץ מדבר עבירה שדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים ואם אמר לחברו צא וגנוב לי וגנב פטור המשלח מתשלומי כפל וכן כל כיוצא בזה. עושה אדם שליח איש או אשה ואפילו אשת איש ואפילו עבד ושפחה הואיל והן בני דעת וישנן במקצת במצות נעשין שלוחים במשא ומתן, אבל מי שאינו בן דעת וכן [אולי ט"ס וצ"ל והן וכ"ה ברמב"ם] חרש שוטה וקטן אין נעשין שלוחים ולא עושה שליח אחד הקטן ואחד הקטנה, לפיכך אמרינן בפרק הספינה (ב"ב פ"ז ב') השולח בנו קטן אצל החנוני ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר ואבד [את] השמן ואת האיסר החנוני חייב לשלם שלא שלחו אלא להודיעו ולא היה לו לשלח אלא עם בני דעת וכן כל כיוצא בזה, ואם פירש ואמר שלח לי עם הקטן הרי זה פטור, שהאומר לחבירו מנה שיש לי בידך בין מלוה בין פקדון שלחהו לי ביד פלוני אפילו היה קטן אם רצה לשלחו בידו נפטר ואינו חייב באחריותו (ע"פ רמב"ם שם הל' ב'—ג' ע"ש ובכס"מ) וכעין זה שנינו בפרק השואל (ב"מ צ"ח ב').
<h2>דף עד.</h2>
ממעשה דרב ורבה בר בר חנה בפ"ג דקידושין (נ"ט א') למדנו שהנותן מעות לחבירו לקנות לו קרקע או מטלטלין והניח מעות חבירו אצלו והלך וקנה לעצמו במעותיו מה שעשה עשוי והרי הוא בכלל הרמאין, היה יודע שזה המוכר אוהב אותו ומכבדו ומוכר לו ואינו מוכר למשלחו הרי זה מותר לקנות לעצמו והוא שיחזור ויודיעו קודם שיקנה ואם יש לו פחד שמא יבא אחר ויקדמנו לקנות הרי זה קונה לעצמו ואחר כך מודיעו (רמב"ם מכירה פ"ח הל' י'—י"א ע"ש). בפרק איזהו נשך (ב"מ ע"ד א') אמר רבא, שלשה שנתנו מעות לאחד לקנות להם מקח אם היו המעות מעורבות וקנה במקצת הדמים אע"פ שהיתה כוונת השליח שזה שקנה לאחד מהם הרי המקח של כולן וחולקין לפי מעותיהם, היו מעות של כל אחד צרורין וחתומין אע"פ שהיה בלב [ה]שליח הזה שיהא המקח לכולן לא קנה אלא זה שנקנה המקח במעותיו בלבד (רמב"ם שם הל' י"ג—י"ד).
בפרק איזהו נשך פסקינן הילכתא סיטומתא קונה לקבל מי שפרע ובמקום שקונין על ידה קנה, פירוש סיטומתא רושם שעושין החנונים בחביות בעלי בתים שלקחו לסימן שזו חבית מכורה.
<h2>דף עז:</h2>
תניא בפרק האומנין ומפרש לה רבא כך, המוכר שדה לחבירו באלף זוז ונתן לו מקצת הדמים והיה יוצא ונכנס ותובע שאר הדמים, שניכרים הדברים שמחמת דוחק המעות מכר (ע"פ רש"י ד"ה הא), (ו)אפילו לא נשאר אלא זוז אחד לא קנה הלוקח [את] כולה אע"פ שכתב [את] השטר או החזיק (ע"פ לשון רמב"ם מכירה פ"ח ה"א ע"ש) מאחר שלא נתן לו המעות בשעת דוחקו (רש"י שם). ועל כיוצא בזה שנינו סתם משנה בפרק האומנין (ע"ו א') כל החוזר בו ידו על התחתונה, ואם חזר בו הלוקח יד המוכר על העליונה רצה אומר לו הילך מעותיך או קנה מן הקרקע כנגד מעותיך שנתת לי ונותן לו מן הזבורית שבה, ואם חזר המוכר יד הלוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי או תן קרקע כנגד מעותי ונותן לו מן היפה שבה, ואם לא היה יוצא ונכנס ותובע שאר הדמים, אומר רשב"ג קנה הלוקח את כולה בקניין הכסף לבדו ואין אחד מהן יכול לחזור בו ושאר הדמים עליו כשאר [ה]חובות (ע"פ רמב"ם שם ה"ב). ומטלטלין שאין נקנין בכסף א"ר יוחנן עירבון כנגד כולן הוא קנה לקבל מי שפרע בפרק הזהב (מ"ח ב'), [פירוש] עירבון אירש בלעז, שנתנו מקצת המעות על פיסוק מרובה (רש"י). ואמר רבא, מכר שדהו מפני רעתה אע"פ שהיה יוצא ונכנס ותובע שאר הדמים קנה הכל ואין הלוקח יכול לחזור בו שזה שתובע ורודף לא מפני שעדיין לא גמר והקנה אלא כדי שלא יחזור בו הלוקח (רמב"ם שם ה"ג) וכן אמרו רבא ורב אשי שכך הדין במוכר מטלטלין ובהמות אע"פ שמשך הלוקח הפירות או הבהמות והוציאן לרשותו והמוכר נכנס ויוצא על שאר הדמים לא קנה ויד החוזר בו על התחתונה כמו שבארנו אלא אם כן מכר מפני רעת ממכרו הרי זה קנה את הכל (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ד).
<h2>דף פא.</h2>
תניא בפרק ארבעה נדרים (נדרים ל"א ב' וב"מ פ"א א') הלוקח כלים מבית האומן לשגרן לבית חמיו ואמר לו אם הם מקבלים אותן אני נותן דמיהן ואם לאו אתן לך שכר מעט ונאנס בהליכה הרי זה חייב לשלם ואם נאנסו בחזרה פטור (ע"פ לשון רמב"ם שלוחין ושותפין פ"ב ה"ח) מפני שהוא כנושא שכר כך הגירסא, פירש רבינו שלמה (ב"מ שם) דכיון דקייצי דמיהן הרי הן בחזקת לקוחין עד שיודע שאינן לקוחין אבל בחזרה פטור מאונסין וחייב בגניבה ואבידה מפני שהוא כנושא שכר גם בחזרה דהואיל ונהנה שנתפאר בהן מהנה בזאת. נטלן על מנת למוכרן לאחרים [או בכפרים] ואמר לו אם ימכרו למקום פלוני או עד זמן פלוני אתן לך דמים כך וכך ואם לא ימכרו אחזירם לך ונאנסו בין בהליכה בין בחזרה חייב לשלם (המשך לשון הרמב"ם שם).
ועוד בפרק האומנין ובפרק ארבע נדרים (ל"א ב') מעשה באחד שאמר לחברו תן לי חמור שלך ואלך למוכרו אולי אוכל להרויח בו שום דבר שיתנו לי יותר מן הדמים שאתה רוצה למוכרו בהן הלך ולא מצא ובחזרה נאנס מידו וחייבו רב נחמן לשלם כשואל שאע"פ שאנו אומרים בנדרים (שם) דאין ללוקח להתחייב אלא במקום שכל הנאה שלו כגון בזבינא חריפא שיש לו קופצים הרבה גם בכאן הוא מכר חריף שאם היה רוצה ליתנו באותן הדמים שנתנו לו המוכר היה מוצא הרבה אבל זה היה כוונתו בין בהליכתו בין בחזרתו אולי ימצא קונה שיתן לו ריוח בזה המכר והרי הוא כשואל שכל הנאה שלו.
<h2>דף פג.</h2>
כל שליח שטוען שאירע[ו] אונס פלוני והפסיד כך וכך הרי זה נשבע שבועת השומרים על טענתו ויפטר ואם היה האונס במקום שאיפשר לו להביא [עליו] עדים הרי זה צריך להביא ראייה על טענתו ואם לא הביא ראייה אינו נאמן ומשלם (ע"פ רמב"ם שלוחין ושותפין פ"ב ה"ט ע"ש) שהלכה כאיסי שדורש שבועת ה' תהיה בין שניהם וגו' דאאין רואה דוקא הא יש רואה יביא ראיה ויפטר ואם לאו ישלם. וכן הדין בכל טענת השומרים (ע"פ רמב"ם שם).
<h2>דף קד:</h2>
ויש שיתוף שני שכל הממון משל אחד ונותנו לחבירו להתעסק בו להיות הריוח לשניהם הרי זה השותפות נקרא עסק, ואמרי נהרדעי בפרק המקבל (ק"ד ב') העסק חציו מלוה וחציו פקדון, שעשו חכמים בזו תקנה טובה לשניהם שאם היה כולו כדין מלוה היה הריוח וההפסד ללוה כעין כל ההלואות ואם היה כולו כדין פקדון היה הריוח וההפסד לבעל הפקדון כשאר כל פקדונות (ע"פ שערי שבועות השער השמיני) לכך תקנו שיהא חצי מלוה והרי המתעסק חייב באחריותו אע"פ שאבד באונס והשני בתורת פקדון להיות באחריות בעל הממון ואם נאנס אותו החצי של פקדון אין המתעסק חייב לשלם לפיכך יהיה שכר זה החצי אם הרויחם לבעל הממון, ולפי תקנה זו אי אפשר שיהא השכר או ההפסד של כל הממון לאמצע בשוה שאם אתה אומר כן נמצא בעל הממון נוטל שכר חצי מעותיו שהם פקדון ואינו עושה כלום אלא זה המתעסק טורח לו בחצי של פקדון מפני מעותיו שהלוהו ונמצא באין לידי אבק ריבית (עי' רמב"ם שלוחין ושותפין פ"ו ה"ב וראב"ד וכס"מ), לפיכך אין מתקיים שיתוף זה עד שיקבל עליו בעל הממון אחד משלשה תנאים אלו, התנאי הראשון שאם ירצה ליטול החצי [ב]מה שירויח צריך שיקבל עליו שאם יארע הפסד בעסק שיהא אחריות ההפסד עליו משני שלישי העסק שיהו כדין פקדון ושליש העסק יהא כדין מלוה להיות באחריות המתעסק ואם ירויח נוטל המתעסק החצי בשכר ומה שהוא נוטל בשכר יותר מן השליש הרי הוא לשכר עמלו שטרח בשני שלישי העסק שהן פקדון, התנאי השני שאם ירצה בעל הממון שיהא העסק לעניין ההפסד כדיני חצי מלוה וחצי פקדון צריך שלא יטול בריוח כי אם השליש והמתעסק יטול שני שלישי הריוח ומה שמתעסק נוטל בשכר יותר ממחצה הוא לשכר עמלו שטרח בחצי שהוא פקדון, ונראין הדברים שתנאי שני זה אפילו בלא שום תנאי כך הדין כמו שאמרו נהרדעי דבריהם בסתם העסק חציו מלוה וחציו פקדון אא"כ שינו הדברים על פי תנאם וכן פירש רבינו שלמה בפרק המקבל (ק"ד ב' ד"ה חד), ושני תנאים הללו שבארנו פירשם רבא בפרק איזהו נשך (ס"ח ב'). התנאי השלישי הוא שיתן בעל הממון למתעסק שכר טרחו בכל יום מן החצי שהוא פקדון כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנה (ע"פ לשון רמב"ם שם פ"ו ה"ב) כמו ששנינו במשנת איזהו נשך (ס"ח א') ומפרש לה כן בגמרא שאומדין כמה אדם רוצה ליתן שיבטל ממלאכה שהוא עושה ולעשות מלאכה קלה כזאת וכשיתן את השכר אז יהיה העסק שוה לשניהם בין בריוח בין בהפסד, ופירש רב אלפס שזה השכר הוא [מה] שאמר רבי מאיר בברייתא כמה שכרו בין במרובה בין במועט כלומר לפי כובד המלאכה שהיה מתעסק בה הן גדולה הן מועטת והרי זה סתם במשנה ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם משנה, ובתוספתא (פ"ד ה"ז) משמע בפירוש דמשנה דאיזהו נשך רבי מאיר היא דמסיים בה דברי רבי מאיר ובדברי רבי שמעון שונה נותן לו שכרו משלם אבל אינו דומה עושה מלאכה ליושב בטל.
ורבינו יצחק פירש להפך שדברי רבי שמעון הוא [אומדין] כמה אדם רוצה ליטול שיבטל ממלאכה שהיה עוסק בה ולעשות מלאכה כזאת אבל בפועל בטל דרבי מאיר הוא היושב ובטל לגמרי (ס"ח א' תד"ה ונותן ע"ש) ובזה מתיישב בפרק אלו מציאות (ל"א ב') גבי משיב אבדה שנוטל כפועל בטל ושם אין [לו] ליטול שום שכר על השבת אבידה דאפילו לרבנן שאומרים (ל"ב א') טעינה בשכר זה טעינה ומטעם שאומר שם דא"כ ליכתוב רחמנא טעינה ולא בעי פריקה. (ולבסוף חזר רבינו שמשון ופירש שבפרק אלו מציאות פירוש ראשון עיקר וההיא דאבדה אין קשה כלום דלמה לא יטול שכר טורח השבה מאחר שהוא פטור מהשבה הואיל והוא במלאכתו ומפסיד סלע ועל כרחנו כך משמע בפרק אלו מציאות על הגמרא שאומר שנותן לו כפועל בטל שמקשה והא לאו בטל הוא שהרי יש טורח בהשבתה ולמה אתה אומר שנותנין לו כיושב בטל לגמרי ומתרץ כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה ונותנין לו יותר מיושב בטל לגמרי, אבל בפרק איזהו נשך (ס"ח ב') מתיישב פירוש רבינו יצחק יותר מדקאמר התם מעות ליקח בהם פירות דנפיש טירחא אימא לא תסגי ליה כפועל בטל ולפירוש ראשון הרי הוא נוטל כל דינו) לפיכך כיון שסתם לנו המשנה כרבי מאיר אין הלכה כרבי יהודה שאמר אפילו לא טבל עמו אלא בציר ולא אכל עמו אלא גרוגרת אחת זהו שכרו ועוד יש טעם שני שאין הלכה כרבי יהודה שהרי אנו אומרים בפרק איזהו נשך (ס"ט א' ע"ש בתד"ה אלא) ששיטה אחת תפסו רבי יהודה ורבי יוסי ורשב"ג, ור"ח קבל מהגאונים שבכל מקום שאומר התלמוד בעניין זה אין הלכה כמותם.
שנינו בפרק איזהו נשך (ס"ח א' ורש"י) שאין שמין עגלים וסייחים למחצה לומר הם שוין עתה עשרה דינרין תגדלם שנה אחת או שנתים וקבלם עליך למחצית שכר ולמחצית הפסד אם ימותו מן הטעם שבארנו למעלה אלא אם כן נותן שכר בחצי שהוא בתורת פקדון. ומפרש בגמרא (ס"ט א') ששוין רב ושמואל שצריך שיקצץ לו שכר דינר יתר על חצי הריוח או שיהא ראש העגל כולו למתעסק יתר על חצי הריוח. וגם מכאן ראיה שאין הלכה כרבי יהודה שאומר שדי בטיבול בציר או בגרוגרת אחת אף בגידולי בהמות כמו שמפרש בפרק איזהו נשך וגם דלא כרבי שמעון שאומר נותן לו שכרו משלם וחולק על רבי מאיר ורבי יהודה אבל כרבי מאיר יכולין לסבור שהוא אומר בין מרובה בין מועט בכל מה שיתן רק שיהיה ניכר שכר ודי בדינר או בראש העגל. ומפני כך לא שנה רבי מאיר בדבריו כפועל בטל מאותה מלאכה שבטל ממנה לפי שבא לפסוק גם באדם שאין לו מלאכה אלא זו שמתנהג תמיד לגדל בהמות אחרות לחצי שכר וכיוצא בזה ומשמעינו מתוך לשונו שבכל מה שיתן לו בין רב בין מעט רק שיהא ניכר שכר שדי בכך הילכך די בדינר או בראש עגל כאשר בארנו. בד"א שצריך דינר או ראש עגל באדם שאין לו בהמות משלו אבל יש לו בהמות משלו והוא צריך לטרוח לפני בהמותיו אין טרחו נוסף בשביל בהמה אחרת שהרי אומר העולם במשל באותו טורח שאתה מגבל סובין ושעורים לפני שור אחד אתה יכול לגבל לפני שנים בזו אמר רב (שם) מותר שליש הריוח בשכרך ועד שליש נחלק ביננו מותר אף על פי שפעמים שאין מותר שליש, והלכה כרב באיסורי. ומכאן פסק רב אלפס (דף מ' א') שמשנתנו שפוסקת כפועל בטל בד"א באומן שהיתה לו מלאכה אחרת ועכשיו כשיושב בחנות אין יכול לעסוק במלאכתו כדתניא בתוספתא (שם) המושיב חבירו בחנות למחצית שכר אם היה אומן לא יעסוק באומנותו לפי שאין עיניו על החנות בשעה שהוא עוסק במלאכתו, אבל באדם שיש לו עסק משלו כיוצא בזה שנתנו לו אין צריך כל כך כמו שבארנו דברי רב, ככל מה שפסקנו בדיני השיתוף שבארנו פסק רב אלפס בשערים שלו (שער השמיני), וגם מתוך דברי רבינו שלמה מוכיח כן רק שבמעט שינה רב אלפס בדברי התנאים שפירש רבא בפרק איזהו נשך ובמה ששינה חולקין עליו רבינו שלמה (ק"ד ב' ד"ה חד) ורבינו יעקב ורבינו יצחק שכל ישראל שותין מימיהן ותופסין עיקר כאשר בארנו. בדין שנחלקו רבינו משה ורבותיו (שלוחין ושותפין פ"ו ה"ה) בהתנו שיטול המתעסק שלשה חלקים מן השכר ובעל המעות רביע אין אנו מודים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא גם בזו החצי מלוה והחצי פקדון ומה שהמתעסק נוטל בשכר יותר מן החצי הוא לשכר עמלו שטרח בחצי פקדון וכל רבותינו שוין בדבר.
אם אירע מאורע בשיתוף העיסקא יש בזה שני דינין חלוקין וביארם רב אלפס (שערי שבועות שער השמיני) וז"ל הדין האחד הוא שיטעון המתעסק שנאבד כל הממון באחד משני דרכים, הן על דרך ששומר שכר חייב בו כגון גניבה ואבידה הן על דרך שנתעסק מן הממון בעסק אחר שלא התנה בו, באלו שני הדרכים מחייב עצמו בטענתו וחייב לשלם כל הממון משלו כמו שביארנו בשיתוף ממון עם ממון שהשותף דינו כשומר שכר, וראשון ראשון נשבע שבועת התורה שכך היה כמו שטוען כי שמא נתעסק באותו ממון בדבר שיש בו ריוח ונתן עיניו בריוח לכך רוצה לשלם הממון שיהא כל הריוח שלו, והדין השני כגון שטוען שאירע בו דבר שאין מתחייב בו שומר שכר כמו אונסין נשבע שבועת התורה שכך היה ויפטר מן המחצית שהוא פקדון אבל החצי שהוא מלוה ישלם, ואם יטעון אותו מאורע האונס בחצי הממון ישבע שבועת התורה שכך היה ויחשב לו אותו מחצית מחצה מלוה ומחצה פקדון ויתחייב לשלם לו מחצית המלוה שהוא רובע הממון ורובע האחר שהוא בתורת פקדון נפטר ובמחצית הממון שנשאר יתעסק כבתחילה עכ"ד.
<h2>דף קה.</h2>
עוד שם אמר רבא המתעסק שהפסיד וחזר וטרח עד שהרויח אינו יכול לומר לבעל המעות בא ונחשוב ההפסד שהפסדנו בתחילה ותפסיד בו מה שהיית ראוי להפסיד ונחשוב הריוח שהרווחנו באחרונה ותטול מה שאתה ראוי להרויח בו כי אין לו אלא בריוח שהוסיף על הקרן (ע"פ לשון רמב"ם שלוחין ושותפין פ"ז ה"ב ועי' מ"מ) מאחר שלא הודיעו מתחילה קודם שהרויח והרי זה אומר לו מפני זה טרחת להרויח קודם שתודיעני שלא יקראוך מפסיד עסקין.
וכן אם התנו שיעמדו בשותפות עד זמן קצוב אין אחד מהם יכול ליטול חלקו לא בקרן ולא בשכר עד סוף הזמן אבל אם נשתתפו סתם חולקים כל זמן שירצה אחד מהם (ע"פ רמב"ם שלוחין ושותפין פ"ד ה"ד ע"ש). הנותן ממון לחבירו שילך בו למדינה פלונית לסחורה או לקנות לו פירות או לישב בו בחנות אינו יכול לחזור בו ולהחזיר הממון (ביד) [מיד] השותף עד שילך למקום שהתנו ויחזור או עד שיקנה אותן הפירות וימכור או עד שישב בחנות שזה כמי שקבע זמן הוא (רמב"ם שם ה"ה). אמנם כתב רבינו יצחק בכתב ידו כי המקבל יכול לחזור בו כשאר כל פועל אבל שנים שקבלו עסק מן בעל הבית לזמן קבוע פסק רבא בפרק המקבל (תד"ה הני) שאם אמר אחד מן השותפין לחברו נחלוק הריוח יאמר לו חברו הריוח משועבד לקרן למלאותו אם יארע בו הפסד ואם יאמר נחלוק הריוח והקרן יאמר כל הקרן משועבד זה לזה שאם יפסידו בחצי העסק הריוח שבחצי האחר ימלאהו ואם יאמר לו אני אשלם הפסד לך מן הריוח שבחצי שאטול יאמר לו האחר מזל של שנים טוב יותר, ובזה הטעם האחרון לבד היה די שיכול לעכב שלא יחלוקו כלל עד זמן שקבעו לבעל הבית, ושמא כך הדין בשני פועלים שקבלו עליהם לעשות מלאכה אין האחד רשאי לחזור שלא מדעת חברו אע"פ שכל פועל יכול לחזור אפילו בחצי היום, וטעם לדבר דדווקא אצל בעל הבית הם פועלין אבל זה אצל זה הם שותפים.
הורו הגאונים שאחד מן השותפין או מן המתעסקין שמת בטלה השותפות או העסק אע"פ שהתנו לזמן קבוע שכבר יצא הממון לרשות היורשין (ע"פ רמב"ם שלוחין ושותפין פ"ה הי"א).
<h2>דף קו:</h2>
בפרק המקבל מעשה באחד (שקנה) [שקיבל] קרקע העומד על הנהר לזורעו ירק (ונתן) [ויתן] לבעל הקרקע מעות כך וכך בחכירותו ואירע כך שהעליונים סכרו את הנהר וסבבוהו דרך אחרת ופסק רבא שמכת מדינה הוא כי רבים הפסידו בדבר כי אין ירק מצליח אלא במקום לח לפיכך מנכה לו מן הדמים.
<h2>דף קח.</h2>
נבאר מעתה דין בעל המצר ועיקר משפטיו בפרק המקבל, אומר שם שאחד מן האחין או מן השותפין שמכר חלקו לאחר, אמר רב נחמן ונהרדעי, מסלקין את הלוקח ונותנין לו שאר האחין או השותפין דמים שנתן והולך כדי שלא יבא זר ביניהם (ע"פ רמב"ם שכנים פי"ב ה"ד), ולא עוד אלא כל המוכר קרקע שלו לאחר יש לו לחבירו שהוא בצד המצר שלו ליתן הדמים ללוקח ולסלק אותו וזה הלוקח הרחוק כאילו הוא שליח של בן המצר, בין שמכר הוא בין שמכר שלוחו בין שמכרו ב"ד יש בו דין בן המצר אפילו היה הלוקח תלמיד חכם ושכן [ו]קרוב למוכר ובן המצר עם הארץ רחוק בן המצר קודם ומסלק את הלוקח ודבר זה משום [שנאמר] ועשית הישר והטוב אמרו חכמים הואיל והמכר אחד הוא טוב וישר הוא שיקנה מקום זה בן המצר יתר על הרחוק, היו בני המצר רבים כולם זוכים בזו השדה הנמצרת ומתחלקת ביניהם לפי מנינם ונותנין כולם הדמים ללוקח והוא שבאו כולם בבת אחת אבל קדם אחד מהן וסילק את הלוקח זכה בו לבדו הואיל והוא בן המצר, וכן אם באו מקצתן במדינה זו ומקצתן במדינה אחרת מסלקין אותו אלו העומדין כאן בלבד והיא להם, וכן המוכר לאחד מבני המצר או לאחד מן השותפין שלו במשא ומתן אע"פ שאינו שותפו בקרקע זכה בה ואין שאר השותפים או שאר בני המצר נוטלין עמו (ע"פ רמב"ם שם ה"ה ע"ש).
בא לוקח ונמלך בבן המצר ואמר לו הרי פלוני בן המצר שלך רוצה למכור לי שדה זו אלך ואקח ממנו ואמר לו לך וקח לא בטל זכותו ויש לו לסלק אותו אחר שקנה אלא אם כן קנו מידו, בד"א שצריך קניין [כ]שמחל לו קודם שיקנה אבל אם מחל לו זכותו אחר שלקח כגון שבא בן המצר וסייע עמו או שכר ממנו או ראה אותו בונה וסותר כל שהו ומשתמש ולא מיחה בו ולא עירער הרי זה מחל ושוב אינו יכול לסלקו (רמב"ם שכנים פי"ד ה"ב). הורו הגאונים שאם היה בן המצר במדינה אחרת או חולה או קטן ואחר זמן הבריא החולה או הגדיל הקטן או בא ההולך אינו יכול לסלקו שאם אתה אומר כך אין אדם יכול למכור קרקעות שהרי הלוקח אומר לאחר כמה שנים תצא מידי (ע"פ רמב"ם שם ה"ג).
המוכר שוה מאתים במנה אם לכל העם מוכר ומוזיל נותן לו בן המצר מאה ומסלקו ואם אינו מוזיל לכל העם נותן לו מאתים שהוא שוה שהמוכר נתן לזה במתנה, לקח שוה מנה במאתים אינו יכול לסלקו עד שיתן המאתים, טען בן המצר שזו קנוניא ביניהם נשבע הלוקח בנקיטת חפץ ונוטל המאתים (רמב"ם שכנים פי"ד ה"ד).
הלוקח שבנה (והשכיר) [והשביח] או סתר והפסיד בן המצר מסלקו ונותן לו דמים שהן ראויין לו והרי הוא בכל מעשיו כמו השליח, וכן אם לוה הלוקח דמים קודם שיסלק אותו בן המצר וסלקו בן המצר אין הבעל חוב שלו טורף מיד בן המצר, זה העיקר בכל אלו הדינים שכל הלוקח בצד (חצר) [מצר] חבירו הרי הוא כמו שליח לחבירו ולתקן שלחו ולא לעוות לפיכך אם השביח נוטל היציאה ואם הפסיד וחפר והרס או אכל פירות מנכין לו מן הדמים, במה דברים אמורים שמחשבין לו את הפירות כשאכלם אחר שבא בן המצר והביא מעות לסלקו אבל כל הפירות שאכל מקודם שלו הוא אוכל ואין מחשבין אותן (רמב"ם שכנים פי"ג ה"ז).
<h2>דף קח:</h2>
הנותן מתנה אין בו דין בעל המצר, היה כתוב בשטר מתנה שאחריות מתנה זו על הנותן יש בה דין בן המצר הואיל ויש בה דין אחריות מכירה היא ולא כתב מתנה אלא לבטל זכות בן המצר, וכמה הוא נותן לו מה שהוא שוה, אמר הלוקח כך היא והערמה עשינו ומכירה היא ובכך וכך קניתי נשבע בנקיטת חפץ ונוטל כדין כל השלוחים (רמב"ם שכנים פי"ג הל' א'—ב') ונראה לרבינו משה (שם) שצריך לטעון דמים שהם ראויין או יתר מעט אבל אם אמר על שוה מנה [ב]מאתים קניתי אינו נאמן. היה כתוב בשטר מתנה וקבלתי עלי אחריות מתנה זו שאם תצא מידו אתן לו מאתים זוז נותן לו בן המצר מאתים זוז ואחר כך מסלקו ואע"פ שאינה שוה אלא מאה (שם ה"ג).
המוכר כל נכסיו לאחד אין בעל המצר של שדה אחת מסלק הלוקח מאותה שדה שהרי היא ואחרות קנה כאחד, וכן המוכר לבעלים ראשונים או הלוקח מן הגוי אין בו דין בעל המצר (רמב"ם שכנים פי"ב ה"ו). ובפרק הגוזל בתרא (ב"ק קי"ד א' וכ"ה בב"מ ק"ח ב') אומר שהמוכר לגוי משמתין אותו עד שיקבל כל האונס שיבא מן הגוי או עד שינהיג הגוי עם בן המצר שלו בדיני ישראל משלם (ע"פ רמב"ם שם ה"ז) כמו המוכר. אומר רבינו יצחק שלשם מדבר שישראל חבירו רוצה לקנות אותו קרקע אבל אם אין ישראל רוצה לקנותו מותר למכור ולהשכיר כדגרסינן בפרק שני דב"ב (כ"א א' ותד"ה ולא) מי שיש לו בית בחצר השותפין לא ישכירנו לסופר ארמאי משמע הא לארמאי שאינו סופר מותר.
השכירות אין בה משום דין בן המצר, הממשכן מקום ואחר כך מכרו לזה שהוא ממושכן בידו אין בו משום דין בן המצר (רמב"ם שכנים פי"ב הל' ח'—ט'). ופוסק ר"ת שבבתים שאין מצויין לימכר אין בהם משום דין בן המצר, וראייתו שם קצת בפרק הרבית (ע"ג ב' וע"ש בתד"ה נטר) גבי בית הממושכן ביד רב מרי.
המוכר מקום רחוק כדי לגאול מקום קרוב או שמכר רע כדי לגאול יפה בדמיו או שמכר כדי ליתן מנת המלך או שמכר לקבורה או למזון אשה והבנות אין באחד מאלו דין בן המצר אלא זכה הלוקח, ולמה אין בהן דין בן המצר שכל אלו טרודין הן למכור ומפני צורך גדול מוכרין ואם תאמר יש בהן דין בן המצר לא ימצא לוקח שהרי אומר למה אטרח ואקח ויבא זה ויסלק אותי ואין הבעלים יכולין להמתין עד שיביא בעל המצר מעות ויקנה (רמב"ם שכנים פי"ב ה"ט—י'). הרי שטען הלוקח ואמר מפני המס וכיוצא בו מכר לי המוכר ובעל המצר אומר שקר אתה טוען לבטל זכותי על בעל המצר להביא ראייה ואחר כך יוציא מיד הלוקח ואם לא הביא ישבע הלוקח היסת, ואפילו היה שם בדבר ספק אין הלוקח מסתלק אלא בראיה ברורה שמביא בעל המצר לפיכך אם טען הלוקח ואמר גזלן אתה לשדה זו או אריס אתה לשדה זו או שוכר או ממשכן צריך בעל המצר להביא ראייה שהוא בעל המצר ושקרקע זו בחזקתו וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם שם הל' י"א—י"ב).
המוכר ליתומים קטנים אין בו דין בעל המצר, הטוב והישר שעושין חסד עם אלו יותר מבעל המצר, וכן המוכר לאשה אין בו דין בעל המצר מפני שאין דרכה לטרוח תמיד ולקנות הואיל ולקחה חסד הוא שתעמוד הקרקע בידה (רמב"ם שכנים פי"ב הל' י"ג—י"ד). היה מפסיק בינו ובין מצר חבירו רכב של דקלים או בניין גבוה וחזק או גומא וכיוצא בהן אם יכול להכניס אפילו תלם אחד בתוך הדבר המפסיק עד שיתערבו שתי השדות הרי זה [בן] (כל ה)מצר שלו ומסלק את הלוקח ואם לאו אינו מסלק את הלוקח (רמב"ם שם הי"ז).
קטן שהיה בן המצר וראו ב"ד שזכות הוא לו מסלקין את הלוקח או יתנו לו חלק עם שאר בעלי המצר כמו שיראו, בעל שהיתה אשתו בת המצר הרי זה מסלק את הלקוחות שכל נכסי אשתו ברשותו וכל זכות שתבא לה זכות הוא לו (רמב"ם שכנים פי"ג הל' י"ג—י"ד).
כל הרוצה למכור קרקע ובאו שנים כל אחד [מהם] אומר אני אקח בדמים אלו ואין אחד מהם בעל המצר אם היה אחד מיושבי העיר והאחד משכני השדה שכן העיר קודם, שכן ותלמיד חכם תלמיד חכם קודם, קרוב ותלמיד חכם תלמיד חכם קודם, שכן וקרוב [ה]שכן קודם שגם זה בכלל הטוב והישר הוא, קדם אחד מהם וקנה זכה ואין חברו שראוי לקדם לו יכול לסלקו הואיל ואין אחד מהם בעל המצר (רמב"ם שכנים פי"ד ה"ה). ורבינו יעקב מפרש גם כאן בששניהם מצרנים.
הרוצה למכור שדהו והביא בן המצר שלו וזה שהוא רוצה ליקח ממנו לב"ד ואמר לבן המצר אם תרצה לקנות בכך וכך קנה ואם לאו סלק את עצמך והרי זה לוקח הרי זה לא נשאר[ה] לו טענה אלא או מביא מעות מיד וקונה או בטלה זכותו, אמר אטרח ואביא אין שומעין לו, אלך ואביא אם הוא אמוד שיש לו ממתינין אותו עד שילך ויביא ואם אין אמוד אין שומעין לו שאינו רוצה אלא להשתמט לפיכך אומרים לו אם תוציא עתה זוזים יפה כחך או בטלה זכותך שאין קובעין זמן לבן המצר, הוציא בן המצר מעות והוציא הלוקח מעות אם היו של לוקח טובים מזוזין של בעל המצר או ממהרין לצאת יותר מזוזיו בטלה זכותו ואין לו דין בן המצר, היה רוצה הלוקח [לקנותה ו]לבנותה ובן המצר רוצה לזורעה הלוקח זוכה משום ישוב הארץ ואין בה דין בן המצר (ע"פ רמב"ם שכנים פי"ד ה"א).
<h2>דף קיז.</h2>
מסקינן בפרק אחרון דב"מ (קי"ז א'), בעל העלייה שהיה שופך מים והן יורדין על הדר בבית למטה אם היתה שם מעזיבה שהמים מתעכבים שם בעת שפיכה ואחר שיפסוק לשפוך יתבלעו המים וירדו וינטפו על התחתון צריך התחתון לתקן ולהרחיק עצמו מן הנזק (ע"פ רמב"ם שכנים פ"י ה"ו) שהלכה כרבי יוסי שאומר (ב"ב כ"ה א') גבי משרה וירק וחרדל ודבורים וכיוצא בהן שעל הניזק להרחיק [את] עצמו אם ירצה עד שלא יגיע לו הנזק שזה בתוך שלו הוא עושה והנזק בא לחברו מאליו (ע"פ ה"ה שם). ואם אין שם מעזיבה אלא כשישפוך ירדו המים מיד הרי זה כמזיק בחציו והעליון מתקן או ימנע מלשפוך וכן כל כיוצא בזה (המשך לשון הרמב"ם שם ה"ו). וכן כל ההרחקות האמורות למעלה אם לא הרחיקן הרי זה כמו שהזיק בחציו (ע"פ רמב"ם שם ה"ה). וכן פסק ר"ח מדקאמר גבי מרחיקין את הסולם מן השובך (שם כ"ב ב' ותד"ה לימא) לימא מתניתין דלא כרבי יוסי מכלל דשאר הרחקות דמתניתין כרבי יוסי דמודה רבי יוסי בגירי דידיה. ורש"י פירש (שם) דהוא הדין שיש הרבה דלא כרבי יוסי אלא בזו מסתפק. ודברי ר"ח עיקר שהן קבלת הגאונים.
